פסק-דין בתיק עת"מ 31727-04-12

1.         העותר, מר עיד ח'ליל,  משיג בעתירה זו נגד סירובם של המשיבים, משרד הבריאות ונושאי תפקידים אצלו, לאפשר לו לגשת לבחינות הרישוי באופטומטריה, לפי חוק העיסוק באופטומטריה, התשנ"א-1991 (" החוק") ותקנות העיסוק באופטומטריה (בחינות רישוי), תשנ"ג-1993 (" התקנות"), שהותקנו על-פיו.  

2.         לפי העתירה, העותר למד אופטיקה באיטליה בשנת 1985. בשנת 1996 הוא הגיש בקשה להיבחן בבחינת הרישוי הממשלתית באופטומטריה. בקשתו נדחתה. מספר בקשות נוספות שהגיש העותר, לפי העתירה, נדחו אף הן. האחרונה שבהן הוגשה ביום 25.10.2011. צוין בעתירה, שתנאי לשם הגשה לבחינה הוא "השכלה באופטומטריה" כהגדרתה בחוק. לטענת העותר, הוא מילא אחר תנאי ההשכלה באופטומטריה - במיוחד מאחר שהוא סיים את לימודיו בחו"ל טרם כניסת החוק לתוקף, והוא זכאי, לטענתו, לגשת לבחינה לפי הוראת סעיף 4 לחוק. עוד טוען העותר, שלאדם אחר המחזיק בתעודת השכלה זהה לשלו איפשר המשיב 1 לגשת לבחינה. בכך מוצא העותר חיזוק לטענותיו, ואף טוען להפלייתו לעומת אותו אדם אחר.

3.         ביום 2.5.2012 הוריתי למשיבים להגיש תגובה מקדמית לעתירה. בתגובה המקדמית טענו המשיבים, שדין העתירה להימחק על הסף "בשל שיהוי כבד של כ-16 שנים"; וכן - בהיעדר עילה. המשיבים פירטו את השתלשלות העניינים בנוגע לעותר - החל בבקשתו לגשת לבחינה לשם קבלת רשיון ביום 28.12.1996, אשר נדחתה במכתב המשיב מיום 9.6.1997 משעה שהעותר אינו בעל השכלה בתחום האופטומטריה (אלא בתחום האופטיקה); והמשך בלא פחות משבע בקשות נוספות של העותר לגשת לבחינה במשך השנים, שהאחרונה בהם הייתה ביום 25.10.2011. נטען לפניי, שבכל אותן פניות, ובכלל זה בפנייתו האחרונה, לא הצביע העותר על שינוי נסיבות כלשהו, שיש בו כדי לשנות מהחלטתו של המשיב. מדובר אפוא, לטענת המשיבים, בשיהוי "בלתי מתקבל על הדעת" בהגשת העתירה ובניגוד לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2000. כל זאת, ללא הסבר כלשהו ומבלי שהוגשה בקשה להארכת מועד. די בכך, לטענת המשיבים, כדי להביא לדחיית העתירה על הסף. עוד טענו המשיבים, שסעיף 4 שאליו הפנה העותר אינו חל בעניינו. סעיף זה חל על מי שלמד אופטומטריה בישראל עד מועד מסוים בעוד שהעותר למד בחו"ל. המשיבים הוסיפו וטענו, שבדיקה שערך המשיב בשנת 1997 העלתה שהלימודים באיטליה אינם ברמה הנדרשת, וכי בהתאם לממצאים אלו בוגרי מכללות באיטליה אינם מוכרים כזכאים לגשת לבחינת הרישוי באופטומטריה. בכל הנוגע לאותו אדם אחר שלעניינו מפנה העותר, מדגיש המשיב שמדובר באדם שהגיש את בקשתו כעשור לפני העותר; מועד בו טרם נחקק החוק, כך שהמצב המשפטי היה שונה. מדובר גם בבקשה שהתבררה לפני הממצאים שלעיל בנוגע לרמת הלימודים באיטליה. 

4.         לאחר קבלת התגובה, איפשרתי לעותר להודיע האם הוא עומד על עתירתו; ואם-כן, להתייחס לטענותיהם של המשיבים. העותר הודיע שהוא עומד על טענותיו בעתירה. בכל הנוגע למועד הגשת העתירה והשיהוי הנטען על ידי המשיבים טען העותר, שהעתירה הוגשה בתוך המועד הקבוע בתקנות - ארבעים וחמישה ימים מהחלטת המשיב. לשיטתו, המועד הקובע הוא המועד בו התקבל אצלו מכתבו האחרון של המשיב מיום 3.6.2012 (ע/ב'). עוד נטען, שאין לדחות את העתירה מחמת שיהוי משעה שלא נפגעו אינטרסים של צדדים שלישיים, וכי ממילא מדובר בעתירה המעלה נושא של פגיעה בעלת עוצמה משמעותית בשלטון החוק - הבאה לידי ביטוי בטענת ההפליה ובכך שמדובר בעיסוקו של העותר - המצדיקה לדון בעתירה אף אם ייקבע שהעתירה הוגשה בשיהוי.

5.         לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים, באתי לכלל מסקנה שיש לדחות את העתירה. זאת הן מפאת המועד בו היא הוגשה והשיהוי הכבד שדבק בה, הן - ובעיקר - משעה שאין היא אינה מגלה עילה על-פניה. נפתח בעניין העילה:

6.         לפי תקנה 5 לתקנות, אחד התנאים לשם הגשת מועמד לקבלת רשיון לבחינות הוא עמידה בדרישת ההשכלה שבחוק. לפי סעיף 2(ב)(1) לחוק נדרשת "השכלה באופטומרטיה". סעיף 3 לחוק מפרט את דרישות ההשכלה, וקובע שבעל השכלה לעניין סעיף 2(ב)(1) הוא מי שהתקיים בו אחד משני תנאים. בעניינו של העותר, שלמד באיטליה, לדבריו, רלבנטי סעיף קטן (2) שהתנאים אותם הוא מציב הם כדלהלן:

       "(2)  הוא סיים את חוק לימודיו באופטומטריה באוניברסיטה או בבית ספר לאופטומטריה ברמה אוניברסיטאית בחוץ לארץ אשר המנהל הכיר בהם, ויש בידו דיפלומה שהמנהל הכיר בה".

7.         אין חולק שהעותר למד אופטיקה ולא "אופטומטריה", ולכן אין הוא עומד בתנאי סעיף זה (סעיף 1 לעתירה). במאמר מוסגר יצוין, שהמשיב גם פירט בתגובתו את העמדה המקצועית שלו דאז והיום, ולפיה רמת הלימודים במוסד בו למד העותר אינה "רמה אוניברסיטאית" ולא הובא נימוק של ממש לסתירת עמדה מקצועית זו. מודע לקושי הנ"ל, מבקש העותר להכיר בהשכלה שרכש באיטליה (לפני תחילת החוק) - לפי סעיף 4 לחוק. סעיף זה שכותרתו "הוראות לתקופת מעבר" קובע, שכל עוד לא קיים בישראל בית ספר לאופטומטריה של מוסד מוכר לפי חוק המועצה להשכלה גבוהה, תשי"ח-1958 ינתן רשיון גם למי שעומד בתנאים שבסעיף 2(ב)(2) ו-(3) לחוק וכן מחזיק בתעודה המעידה על סיום בהצלחה של לימודי אופטומטריה בישראל לפי תכנית שהמנהל (כהגדרתו בחוק) הכיר בה לפני תחילתו של החוק. אלא שסעיף 4 לחוק אינו חל בעניינו של העותר. העותר לא למד בישראל ולכן אין הוא יכול להיתלות בסעיף זה לביסוס טענותיו.

8.         נותרה טענת ההפליה של העותר, שעליה - כך נראה מעיון ב"כתב התגובה לטענות המשיבים" - הוא משליך את יהבו. אלא שאין בטענה זו כדי להקים עילה להתערבות בעמדת המשיב. ראשית, העותר לא ביסס, על-פני הדברים, שוויון בנסיבותיו לעומת הנסיבות בעניינו של אותו אדם אחר שאליו הוא הפנה בעתירה. הוא לא ביאר מהו המועד בו הגיש אותו אדם אחר את הבקשה - אם לפני כניסת החוק לתוקף אם לאחר מכן - ולא סתר את מכתבו של המשיב מיום 19.12.2002 (ע/ב'1), שלפיו הבקשה של אותו אדם אחר הוגשה בשנת 1986 ולפני שהחוק נכנס לתוקף כאשר התנאים היו אחרים; טענה עליה חזר המשיב בתגובה המקדמית. שנית, משעה שאין העותר יכול לבוא בגדר סעיף 4(1) לפי לשונו המפורשת (וגם לא בגדר סעיפים 3(1) ו-3(2)), טענת ההפליה הנטענת כיום ולאחר כניסת החוק לתוקפו אינה יכולה להועיל לעותר בכל הנוגע לסעד המבוקש בעתירה (ראו גם ודוקו, בג"ץ 637/89 "חוקה למדינת ישראל" נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, 204 (1991)). דין העתירה להידחות על הסף אפוא, וזאת בהיעדר עילה.  

9.         אם לא די בכך, הרי שדין העתירה להידחות על הסף גם נוכח המועד בו היא הוגשה. העותר הביא את עניינו לפני בית משפט זה רק לאחר חלוף חמש עשרה שנים מאז שנדחתה בקשתו הראשונה להיבחן בבחינת הרישוי (מש/3); וכעשר שנים מאז שנדחתה לראשונה טענת ההפליה שהועלתה על-ידו (מש/5). במכתב מיום 9.3.2004, המשיב אף הודיע לעותר במפורש, שהוא רשאי לערער על ההחלטה לערכאות (מש/14). אף על-פי כן, גם לאחר קבלת מכתב זה, העותר לא עתר לבית המשפט נגד החלטת המשיב. העותר שקט על השמרים משך למעלה משבע שנים לאחר קבלת מכתב זה, וביום 25.10.2011 הגיש בקשה סטנדרטית נוספת להיבחן בבחינה (ע/ג'). זאת, ללא שהיה שינוי נסיבות כלשהו - כאילו לא היו דברים מעולם. בנסיבות אלה, לא ניתן לקבל את טענת העותר לפיה מירוץ הזמנים מתחיל רק לאחר קבלת מכתב המשיב מיום 6.3.2012. העותר לא עמד בלוח הזמנים להגשת עתירה מינהלית לפי תקנה 3(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מינהליים (סדרי דין), תשס"א-2001; לא הגיש בקשה להארכת מועד; וגם לא נתן, בכתבי טענותיו לפניי, הסבר מניח את הדעת למועד בו הוגשה העתירה המצדיק הארכת מועד (ראו, פסק דינו של כב' השופט ח' מלצר בעע"מ 1330/09 דנון נ' המועצה המקומית בנימינה - גבעת עדה (לא פורסם, 27.4.2011); עע"מ 4897/06 בוקובזה נ' עיריית ירושלים אגף הרישוי הוועדה המקומית (לא פורסם, 16.1.2008) בסעיף 12). מדובר בשיהוי סובייקטיבי כבד, ואף בשיהוי אובייקטיבי. מדובר בעניין שבא לקיצו לפני שנים ועניינו כשירות אובייקטיבית להיכנס בשערי מקצוע על פי תנאים שנקבעו זה מכבר. עיסוק חוזר ונשנה בעניין זה ללא הצדקה גוזל ממשאביה של הרשות המינהלית ושל בית המשפט - ועל כן גם מהציבור הרחב ומהבאים בשעריו של בית המשפט. אין הצדקה לכך. פתיחת העניין לדיון מחודש לאחר שנים כה רבות - יש בו אף כדי להביא לפגיעה במינהל התקין (ראו, בשג"ץ 2285/93 נחום נ' לב, פ"ד מח (5) 630, 642 (1994)) ובסופיותה ויציבותה של החלטת הרשות המינהלית. בנסיבות אלה, דין העתירה להידחות גם מחמת שיהוי סובייקטיבי ואובייקטיבי. פגיעה בשלטון החוק, לא כל שכן פגיעה חמורה - לא ביסס העותר בנסיבות העניין, שכן עתירתו גם נעדרת עילה, כאמור.     

10.       אשר-על-כן, העתירה נדחית. העותר יישא בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך דין בסך כולל של 7,500 ש"ח.

המזכירות תשלח פסק-דין זה לב"כ הצדדים.

ניתן היום, ו' בתמוז תשע"ב, 26 ביוני 2012, בהעדר הצדדים. התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: